Ramban Milchamot HaShem Pesachim 50a – רמב"ן מלחמות ה' פסחים נ.‏ – Shas HaMeforash

גמרא

פירוש

כְּאִיסּוּרוֹ מָה אִיסּוּרוֹ בִּכְזַיִת אַף חֲזָרָתוֹ בִּכְזַיִת. תַּנְיָא ר׳רַבִּי נָתָן אוֹמֵר זֶה וְזֶה כִּשְׁתֵּי בֵיצִים וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים. {זכריה י״ד:ו׳} וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא לֹא יִהְיֶה אוֹר יְקָרוֹת וְקִפָּאוֹן מַאי יְקָרוֹת וְקִפָּאוֹן. א״ראָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר זֶה אוֹר שֶׁיָּקָר בָּעוֹלָם הַזֶּה וְקָפוּי לָעוֹלָם הַבָּא. ר׳רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר אֵלּוּ נְגָעִים וְאֹהָלוֹת שֶׁיְּקָרִין הֵן בעוה״זבָּעוֹלָם הַזֶּה וּקְפוּיִין הֵן לָעוֹלָם הַבָּא. ור׳וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁיְּקָרִין הֵן בָּעוֹלָם הַזֶּה וּקְפוּיִין הֵן לעוה״בלָעוֹלָם הַבָּא כִּי הָא דְּרַב יוֹסֵף בְּרֵיהּ דר׳דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי חֲלַשׁ וְאִיתְנְגִיד כִּי הֲדַר אֲמַר לֵיהּ אֲבוּהּ מַאי חֲזֵית אֲמַר לֵיהּ עוֹלָם הָפוּךְ רָאִיתִי עֶלְיוֹנִים לְמַטָּה וְתַחְתּוֹנִים לְמַעְלָה אָמַר לוֹ בְּנִי עוֹלָם בָּרוּר רָאִיתָ וַאֲנַן הֵיכִי הָתָם כִּי הֵיכִי דְּאִיתוּ אֲנַן הָכָא הָכִי אִיתִינַן הָתָם. וְשָׁמַעְתִּי שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים אַשְׁרֵי מִי שֶׁבָּא לְכָאן וְתַלְמוּדוֹ בְּיָדוֹ וְשָׁמַעְתִּי שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים הֲרוּגֵי מַלְכוּת אֵין אָדָם יָכוֹל לַעֲמוֹד בִּמְחִיצָתָן. (וּמַאן) נִינְהוּ אִילֵימָא ר״ערַבִּי עֲקִיבָא וַחֲבֵירָיו מִשּׁוּם הֲרוּגֵי מַלְכוּת וְתוּ לָא אֶלָּא הֲרוּגֵי לוֹד. {זכריה י״ד:כ׳} בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה עַל מְצִלּוֹת הַסּוּס קֹדֶשׁ לַה׳ מַאי מְצִלּוֹת הַסּוּס. א״ראָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי עָתִיד הקב״ההַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהוֹסִיף עַל יְרוּשָׁלַיִם עַד שֶׁהַסּוּס רָץ וּמֵצֵיל. ר׳רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר כׇּל מְצִילּוֹת שֶׁתּוֹלִין לַסּוּס בֵּין עֵינָיו יִהְיֶה קֹדֶשׁ לַה׳. ור׳וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר כׇּל בִּיזָּה שֶׁבּוֹזְזִין יִשְׂרָאֵל עַד שָׁעָה שֶׁהַסּוּס רָץ וּמֵצֵיל יִהְיֶה קֹדֶשׁ לַה׳. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר כׇּל בִּיזָּה שֶׁבָּזְזוּ יִשְׂרָאֵל הַיְינוּ דִּכְתִיב {זכריה י״ד:כ׳} וְהָיָה הַסִּירוֹת בְּבֵית ה׳ כַּמִּזְרָקִים לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ אֶלָּא למ״דלְמַאן דְּאָמַר בְּהָנָךְ תַּרְתֵּי מַאי וְהָיָה הַסִּירוֹת בְּבֵית ה׳ מִילְּתָא אַחֲרִיתִי קָאָמַר דְּמִתְעַתְּרִי יִשְׂרָאֵל וּמִתְנַדְּבִי וּמַיְיתִי. בִּשְׁלָמָא למ״דלְמַאן דְּאָמַר בִּיזָּה הַיְינוּ דִּכְתִיב {זכריה י״ד:כ״א} וְלֹא יִהְיֶה כְנַעֲנִי עוֹד בְּבֵית ה׳ צְבָאוֹת אֶלָּא למ״דלְמַאן דְּאָמַר הָנָךְ תַּרְתֵּי מַאי וְלֹא יִהְיֶה כְנַעֲנִי א״ראָמַר רַבִּי יִרְמְיָה אֵין כָּאן עָנִי. וּכְנַעֲנִי מְנָלַן דְּאִיקְּרִי תַּגָּר דִּכְתִיב {בראשית ל״ח:ב׳} וַיַּרְא שָׁם יְהוּדָה בַּת אִישׁ כְּנַעֲנִי מַאי כְּנַעֲנִי אִילֵּימָא כְּנַעֲנִי מַמָּשׁ אֶפְשָׁר בָּא אַבְרָהָם וְהִזְהִיר אֶת יִצְחָק בָּא יִצְחָק וְהִזְהִיר אֶת יַעֲקֹב וִיהוּדָה אָזֵיל וְנָסֵיב אֶלָּא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ בַּת גַּבְרָא תַּגָּרָא דִּכְתִיב {הושע י״ב:ח׳} כְּנַעַן בְּיָדוֹ מֹאזְנֵי מִרְמָה וְאִיבָּעֵית אֵימָא מֵהָכָא {ישעיהו כ״ג:ח׳} אֲשֶׁר סוֹחֲרֶיהָ שָׂרִים כִּנְעָנֶיהָ נִכְבַּדֵּי אָרֶץ.: {זכריה י״ד:ט׳} וְהָיָה ה׳ לְמֶלֶךְ עַל כׇּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה׳ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד אַטּוּ הָאִידָּנָא לָאו אֶחָד הוּא. אָמַר רַבִּי אַחָא בַּר חֲנִינָא לֹא כָּעוֹלָם הַזֶּה הָעוֹלָם הַבָּא הָעוֹלָם הַזֶּה עַל בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת אוֹמֵר בָּרוּךְ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב וְעַל בְּשׂוֹרוֹת רָעוֹת אוֹמֵר בָּרוּךְ דַּיַּין הָאֱמֶת לָעוֹלָם הַבָּא כּוּלּוֹ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב. וּשְׁמוֹ אֶחָד מַאי אֶחָד אַטּוּ הָאִידָּנָא לָאו שְׁמוֹ אֶחָד הוּא. א״ראָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לֹא כָּעוֹלָם הַזֶּה הָעוֹלָם הַבָּא הָעוֹלָם הַזֶּה נִכְתַּב ביו״דבְּיוֹד ה״יהֵי וְנִקְרָא באל״ףבְּאֶלֶף דל״תדָּלֶת אֲבָל לָעוֹלָם הַבָּא כּוּלּוֹ אֶחָד נִקְרָא ביו״דבְּיוֹד ה״יהֵי וְנִכְתַּב ביו״דבְּיוֹד ה״יהֵי. סְבַר רָבָא לְמִדְרְשַׁהּ בְּפִירְקָא א״לאֲמַר לֵיהּ הָהוּא סָבָא לְעַלֵּם כְּתִיב. ר׳רַבִּי אֲבִינָא רָמֵי כְּתִיב {שמות ג׳:ט״ו} זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדוֹר דּוֹר אָמַר הקב״ההַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא כְּשֶׁאֲנִי נִכְתָּב אֲנִי נִקְרָא נִכְתָּב אֲנִי ביו״דבְּיוֹד ה״א וְנִקְרָא אֲנִי באל״ףבְּאֶלֶף דל״תדָּלֶת:.:

הדרן עלך אלו עוברין

פרק ד – מקום שנהגו

מתני׳מַתְנִיתִין: ^אמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּעַרְבֵי פְסָחִים עַד חֲצוֹת עוֹשִׂין מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת אֵין עוֹשִׂין הַהוֹלֵךְ מִמָּקוֹם שֶׁעוֹשִׂין לְמָקוֹם שֶׁאֵין עוֹשִׂין אוֹ מִמָּקוֹם שֶׁאֵין עוֹשִׂין לְמָקוֹם שֶׁעוֹשִׂין נוֹתְנִין עָלָיו חוּמְרֵי מָקוֹם שֶׁיָּצָא מִשָּׁם וְחוּמְרֵי מָקוֹם שֶׁהָלַךְ לְשָׁםמהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)

הערות

^א רמב״ם הלכות שביתת יום טוב ח׳:י״ח
רמב״ם הלכות שביתת יום טוב ח׳:כ׳
סמ״ג מצוות לא תעשה ע״ה
טור אורח חיים תס״ח:ג׳-ד׳
שולחן ערוך אורח חיים תס״ח:ג׳-ד׳

E/ע

הערותNotes

מקום שנהגו
{רי״ף פסחים טז:}
{שמעתא דעשיית מלאכה בע״פ מחצות ולמעלה}
כתוב בספר המאור: מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות, עושין, נראה ממשנתנו שמחצות ולמעלה אינו תלוי במנהג, אלא אסור הוא בכל מקום, ופירשו בירושלמי, אינו בדין שתהא עסוק במלאכתך וקרבנך קרב, לכך אסרו לעשות מלאכה, ומכאן אנו למדין שבזמן הזה שאין קרבן, דינו כשאר ערבי שבתות ושאר ערבי ימים טובים.
אמר הכותב: זה הפסק בא במחתרת על דברי רבינו הגדול ז״ל. לפיכך נתן לנו להצילו. שהוא פקקה¹ למשנתנו ולגמרא שעליה בהלכות, וממנו אנו למדין שאף בזמן הזה חמור משאר ערבי ימים טובים.
וכן עיקר. שאלמלא כך, היו שונים משנתם בעושי פסחים בפירוש. וכן משמע מסתם מחלוקתו דר״מ ורבנן (בבלי פסחים נ״ה.) שעל זמן שלהם נאמרו דברים.⁠² ואין הירושלמי אלא נותן טעם על מה החמירו בו תחלה, אבל משנאסר הדבר נאסר לעולם בכל מקום. שאפילו נמי בטל דבר³, לא בטלה גזירה עד שיעמוד בית דין ויתיר. שכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו, כדאיתא במסכת ביצה (בבלי ביצה ה׳.) ובמקומות אחרים רבים הרבה. וכ״ש בזה, שאפילו לא היתה תקנה לשם כך הדבר מהנה ומועיל לעסקי מצה ומרור, ואין ב״ד רשאי להתיר דבר שיש בו נדנוד עבירה. ומ״מ, לא הותר. וזו מתשובת הרב ז״ל.
צא וראה מה שאמרו בערבי פסחים (בבלי פסחים ק״ח.) ברב ששת, דלא אכל במעלי פיסחא, דקסבר משום פסח, ולא שהיה פסח בזמנו.
מ״מ, אפי׳ בתחלת גזירה נכון הוא. ונראה לפי גמרתנו, שהטעם אף מפני מצה ומרור, שטרחותן מרובה משאר ימים טובים. ⁴להחמיר בהן קצת וליתן להם חצי שעה יותר, כדברי רש״י⁵ ז״ל.

{שמעתא דתורת המנהגות}
ועוד כתב בדיני המנהגות: אבל בחומרי מקום שהלך לשם, בזה יש דרכים הרבה, שאם הם כותאי או בני מדינה, אין להתירם בפניהם מפני המחלוקת וכו׳, ואם הם תלמידי חכמים וכו׳, עד נוהג היתר לעצמו אפילו בפניהם וכו׳, וכל זה בדברים שיודע בהם שהוא מותר, ונוהג בו באיסור, ואם דבר שמנהגו בטעות, מתירין אותו בפניהם בכל ענין ואין לחוש לאותו מנהג, וכפי הירושלמי שכתב הרי״ף ז״ל.
והוצרכתי להשיב על דבריו, מפני שתלאן בדברי רבינו הגדול ז״ל.
מה שכתב תחלה, אין להתירם בפניהם מפני המחלוקת, אם לומר להם, מותרין אתם, למה לי מפני המחלוקת. והלא הן עצמן אסורין הן, ואפי׳ בתלמידי חכמים שבאין לישאל, כי זה קבלת אבות הוא. ואפי׳ לנהוג היתר לעצמו בתלמידי חכמים נמי, דהיינו מתניתא,⁠⁶ ולא אוקימו בגמ׳ בכותאי אלא ברייתא. ומעשה דרמי בר תמרי (חולין ק״י.) נמי, דאכל כחלי בפומבדיתא ודעתו לחזור הוה, ואקשי ליה רב חסדא, לית לך חומרי מקום שהלך לשם. והא פומבדיתא שכיחי רבנן גבייהו ושכיחי נמי מתיבאתא, ואפי׳ הכי נותנין עליו חומרי של מקום.
וכן מה שאמר בדבר שמנהגו בטעות, שמתירין אותו בפניהם בכל ענין, א״א. שבני כבול וכירי⁷ ועכו טועין⁸ באיסור שנתחלפה להם, כאילו גזירה שלא מן הדין. שאלמלא קבלו עליהם האבות לדעת, היכי קתני, ולא רצו לומר להם, מותרין אתם. והלא הם ודאי אסורים הם. ויהודה והלל ורבן גמליאל נמי, היאך נהגו בהם היתר במדינתן. והלא ודאי יודעין היו מנהגם. וא״ת שדעתם לחזור, והלא לא פירשו בגמ׳ כן אלא על עובדא דרבה בר בר חנה. ועוד, דא״כ, תיקשי לאביי דלית ליה הך סברא, דהא מארץ ישראל לא״י הוה. אלא ש״מ, בין דעתם לחזור בין שאין דעתם לחזור, נוהג היתר לעצמו. והיינו משום שאין מנהגם אלא בטעות, כדפרישית. וכך נוטים דברי רבינו הגדול ז״ל.
ועוד, דהא בני בי חוזאי דמפרשי חלה מארוזא, מנהג בטעות היה, שטעו בדרבי יוחנן בן נורי (בבלי ברכות ל״ז.). שאם קבלה להחמיר, לא אמר רב יוסף, ניכלה זר באנפיה. וא״ת, חושש היה דילמא אתי לאפרושי מן הפטור על החיוב, א״כ, אפילו בכותאי ונשי נמי מתירין להם, שלא יביאם טעותם לידי תקלה. אלא לא התיר רב יוסף אלא משום שטעו באיסור. ואמרינן עלה בגמ׳ דבכותאי ונשי אין מתירין אותם בפניהם.
אלא כללא דוקא דמנהגות, דמקום שנהגו בתורת מנהג ויודעים היו ראשונים שאין בו איסור, אלא לעשות סייג למצוה הוא שהחמירו על עצמן, כעין משנתנו, בזה אין מתירין להם אע״פ שהם באין לחזור בהם, כעין בני בישן. וכן אמרו בירושלמי (ירושלמי פסחים ד׳:א׳), ונשאל אין מתירין לו. שכן הנשבע לקיים את המצוה ונשאל אין מתירין לו, כדאיתא בגטין (בבלי גיטין ל״ה:) ובבכורות (בבלי בכורות מ״ה:). וכן הר׳ אברהם ז״ל אומר.
ולפי דעתי, שהבא ממקום אחר לשם, אל ישנה מפני המחלוקת, ואפי׳ כולם חכמים כולם יודעים את התורה, דלעולם חוששין למחלוקת. ואפי׳ בחדרי חדרים אסור, ואע״פ שדעתו לחזור. והיינו מתני׳. דאי לא תימא הכי, אלא מתני׳ היכי משכחת לה. אי⁹ דעתו לחזור, חומרי מקום שיצא משם אין נותנין עליו וחומרי מקום שהלך לשם נותנין עליו. ומשמע נמי דמן הדין הזה נמי הוא חייב בהן, שהרי נעשה בן עיר ליומו¹⁰, ולא מפני חשש המחלוקת בלבד הוה אסור. אלא מתניתין בשדעתו לחזור, וכדפרישית.
והיינו דאמר רב ספרא, ביישוב לא קא עבידנא מפני המחלוקת. וחוץ לתחום אין בו משום מחלוקת, והיינו דרמי בר תמרי (חולין ק״י.). והיינו מדבר, דאמרינן הכא: במדבר מותר. והאי דנקטי לישנא דיישוב ומדבר, [ולא אמרי]⁠¹¹ חוץ לתחום ותוך לתחום, אורחא דמילתא הוא. דאינו שובת ביו״ט בתחומה של עיר שלא יכנס לתוכה. א״נ, דיוקא דלישנא נמי הוא הכי: ישוב, תוך לתחום. מדבר, חוץ לתחום. והא מנהגא דכולא בבל הוא, ולא מיתמר חוץ לתחום אלא בעיר אחת.
ובדברים המותרים ונהגו בהם איסור והלכה פסוקה שמנהגם בטעות, כגון חלה דארוזא, אין נותנין על הבא חומרי מקום שהלך לשם ואע״פ שאין דעתו לחזור והוקבע ביניהם, אלא עושה בצנעא בתוך ביתו. ואינו מתירו להם ולא נוהג בו היתר בפניהם, בכותיים. ובמקום שמצויין תלמידי חכמים, מתירין להם. והיינו ברייתא דגמרין, והיינו מעשה דיהודה והלל ושל ר״ג¹², שבצנעא עשו והרגישו בהן בני מדינה.
וכדברי הר׳ אברהם, אין חוששין נמי לחומרי מקום שיצא משם למנהג בטעות. ועל כיוצא בזה אמרו בירושלמי, ונשאל ומתירין לו. ויש לפרש בו אפילו בכותיים. כיון שבאים לישאל מתירין להם, ואין לחוש לסרכא, שכבר הדבר מרופה בידם שהן באין לישאל עליו. ומלמדין אותן כל עיקר הדברים, שלא יסרכו ולא יסתבכו בהן. ויש לפרש שלא אמרו בבני תורה¹³ ואע״פ שבאין לישאל.
ואם דבר שמנהגו מחמת איסור תורה ואין טעותו מוכרע, כגון תרבא דאייתרא, והוא דעתו לחזור למקומו, אין עליו תורת מנהג בזה, אלא נוהג בו היתר בפרהסיא. אבל אינו מתירו להם, שא״א להתירו. שאפילו בדברי¹⁴ מקומו, אין אלו טועין אלא בשיקול הדעת. ואין במה שהוא נוהג בו היתר מפני המחלוקת, שלא מחמת מנהג שלהם תפסו בו מתחלה אלא מחמירין הם על עצמן לפסוק הלכה כן. ובאיסורי תורה הוא להם ואין צריך חיזוק, שכבר הם יודעין שמחלוקת חכמים הוא ואין מנהג עירם מכריע. ואם כותיים או בני מדינה הם, נוהג היתר לעצמו בצנעא, אבל לא בפניהם, משום דמיסרכי. והיינו דרבה בר בר חנה. וזו ששנו¹⁵ עליו ממשנתנו אינו ענין אלא לנותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם, דאפילו במנהג של איסורי תורה ודאי הוא חייב לנהוג בחומרי מקום שהלך שם, כדאמרי׳ בפירות שביעית. ולהכי פריך¹⁶, דעתו לחזור הוה. וכיון דודאי משום מחלוקת ליכא, שאין זה אלא כמחלוקת ב״ש וב״ה, שאלו עושין כדבריהם ואלו עושין כדבריהם ונוהגין אהבה ואחוה זה עם¹⁷ זה, משום קביעות ליכא, שלא נתקבל עליו ישוב המדינה ומנהגה כיון שהיה דעתו לחזור למקום ההיתר.מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור.

הערות

¹ נראה דצ״ל: פסקה

² נראה דצ״ל: הדברים

³ נראה דצ״ל: הדבר

⁴ נראה שיש כאן חסרון, כגון: וכן לענין להמנע מאכילה כדי שיאכל לתאבון משתחשך, ראו חכמים

⁵ איני יודע מקורו ברש״י

⁶ נראה דצ״ל: מתניתין

⁷ גירסתנו: בירי

⁸ נראה דצ״ל: טועין היו

⁹ נראה דצ״ל: אי אין

¹⁰ נראה דר״ל, מיד

¹¹ בדפ״ר: לא אמרינן

¹² גירסתנו: ר״ש בן גמליאל

¹³ נראה דר״ל: בבני תורה בלבד

¹⁴ נראה דצ״ל: כדברי

¹⁵ נראה דצ״ל: שהקשו

¹⁶ נראה דצ״ל: פריש

¹⁷ בדפ״ר: על

E/ע

הערותNotes

הערות

Gemara

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון